hist

לפני עלות המסך

לפני עלות המסך

ערב יורד על פראג, דופק העיר של כל היום נרגע, ומגיעה העת שבה כל כוח הקסם של עיר זו מתחיל להשפיע במלואו, ועל כל אחד; השעה, שבה עולים האורות בהרבה תיאטראות, וקהל מתיישב באולמות. בדומה, גם אתם באתם לתיאטרון אִימֵייג', ועתה, יְשׁוּבִים בנוחות, מצפים אתם לתחילת מופענו.

עדיין נשאר זמן מה להתחלה, והמסך מכסה את הבמה. הוא תלוי שם ללא תנועה, וכאילו באדישות. אבל פיסת-בד זו, המעמדת-פנים כרגילה, אינה כאן במקרה. בזמן שבאולם המלא עולה ציפייה משתוקקת נעימה, יוצר המסך חלל מסתורי, אשר עדיין אין אפשרות לראות לתוכו. הוא מפריד בין שני עולמות שונים, האחד בו אתם יושבים, ושבו כל דבר ידוע ורגיל. בעולם השני, שעדיין אינכם רואים לתוכו, הכל שונה. שם מאחורי המסך, ברגעים אלו, שולטת איזושהי מבוכה בלתי-מובנת. אנשים הלבושים בצבעוניות מגוונת, נושאים חפצים שונים, ומטמינים אותם במקומות מחבוא, מישהו חותך את החשיכה לפרוסות צבעוניות על ידי רפלקטור, שני אנשים אחרים גוללים חבלים צבעוניים וכבלים שחורים, אחר בא ואינו נושא דבר, מישהו אחר הולך למקום אחר. אבל לערבוביה זו יש ההיגיון שלה, ובאופן מפתיע, הכללים הפנימיים שלה. כאן מאחורי המסך, נערכת ומוּכֶנֶת ההופעה התיאטרונית. והכנות אלו הן מסתורין אמיתי, אשר  בוודאי תודו בכך, שחייבות הן להיות מוסתרות מעיני הקהל. עמוק יותר בבטן התיאטרון נמצאים חדרי ההלבשה של השחקנים. שם עולים ריחות של תה, קפה ואיפור. שם מול המראה, מנסה הבלונדינית לביית את רעמת-שיער הפראית במגהץ-התלתלים. הרקדנית בבגד-הגוף ההדוק מחממת עצמה, ורגלה מגיעה בתנופה זריזה כמעט עד לתקרה. שני רקדנים בוחנים את דף-התזכורת  - לתכנית התפקידים לשבוע הבא. מנהל הבמה בודק את אמצעי אחיזת-העיניים. הקומיקאים מחליפים באיטיות לַתִּלְבּוֹשׁוֹת, ובעיניהם שאלות נסתרות: איזה סוג של קהל הגיע היום? האם ייהנו, האם יצחקו? – אך בתיאטרון לעולם לא תדע זאת מראש. איך זה יֵצֵא, האם הכל יצליח כפי שצריך להצליח. האם הצופים יאהבו את המופע.

מה זה חשוב שאתמול ושלשום אהבו זאת, הרי היום באו צופים אחרים לגמרי. היום הוא היום, ושום דבר לא בטוח. עכשיו, ברגע האחרון, מישהו מחפש כפפה שמאלית לבנה קטנה, על התלבושת הירוקה נמצא כתם מסתורי, ואין אפשרות להסירו. הזרקור השמאלי אינו נדלק, הנורה התפוצצה, כנראה בגלל אימת-בימה. החבל הצהוב הסתבך ללא-תקווה, הוא חסר תועלת. כרגיל, בדיוק לפני ההתחלה, זה נראה שאולי אף לא נתחיל. מאחורי המסך מתרחשתההרפתקה הגדולה, שעליה, למרבה המזל, אין לצופים שבאולם כל מושג.

השעון מתקתק את הדקות האחרונות שלפני הפתיחה, והמתח כאן, מאחורי הבמה, מתעבה. נראה, כאילו אין כל סיבה לעצבנות, אחרי הכל

nez se zvedne opona image

וכך אז, אחרי הכל, הכפפה השמאלית הלבנה הקטנה נמצאת, החבל הצהוב נִתָּר, הכתם המוזר נעלם לבסוף מן התלבושת, הנורה השרופה בזרקור מוחלפת, הרפלקטורים מְתַפְקְדִים, אל נַגָּן-התקליטורים מוכנס התקליט, השחקנים והרקדנים בוערים, הבמה נקייה, שחורה ומסתורית. הכל מוכן לַפְּתִיחָה. נענוע-ראש מוסכם אחרון, המסך מתרומם מעלה, אנו מתחילים. ברגע זה שני עולמות אלו מתמזגים

לזמן-חלל בלבדי אחד. התנועה, הריקוד והצבעים של השחקנים ממלאים את הָרִיק. האורות והמוסיקה פורצים בכל הכוח, והבמה מתמלאת חיים עם תמונות, סצנות, דמויות וסיפוריהן. אווירת המופע גולשת מעל קידמת-הבמה אל עבר האולם, הקהל סופג אותה, ומחזיר נשימה.התגובות מן הקהל מגרות שוב את השחקנים, ואז, הצופים והמבצעים כאחד, יוצרים אווירה וסיטואציה הייחודיות בדיוק לערב זה.

זהו התיאטרון: הרגע הזה, כשאנחנו מאוחדים באותו כאן-ועכשיו בלעדי, כאשר אנו הדדית ובו-זמנית מתנסים באותו דבר. אנו מציגים תיאטרון עבורכם ואתם מביטים. אנחנו מתחילים להרגיש בהדרגה באותו אופן, מבינים אלו את אלו, צוחקים על אותם דברים, ומרוגשים על ידי דברים זהים. בין האולם לבמה אין כבר מסך. האולם והבימה מחוברים עתה.

כשעולה המסך הרי כאילו כל הגבולות נעלמו. הצופים והשחקנים אינם מכירים אלו את אלו בתחילה. פתאום כולנו חולקים עולם תיאטרוני אחד אין זה משנה שאנו מדברים שפות שונות, אין זה משנה שנולדנו במקומות שונים, שגדולינו וחשובינו שונים, שאנו אוכלים מאכלים שונים ושותים משקאות אחרים. עכשיו התיאטרון מחבר אותנו. ובסופו כבר נהיה מכרים וחברים טובים.

מחסומים בין אנשים לרוב אינם עבירים. אבל זה יכול להיות לפעמים כל כך קל. כאשר אתה מצליח להפיל אחד, זכור איך זה קרה אז בפראג הקסומה, בתיאטרון אימייג'. היה די להרים מסך, ואנשים פתאום הבינו זה את זה. לפעמים זה באמת מספיק, הם נראים כמחסומים, אך הם ניתנים להסרה.




;